אתר בהרצה

מציאת משמעות ושמירה על תקווה לאחר אובדן

ההתמודדות עם אובדן היא תהליך אישי. איך אפשר לשמור על התקווה גם ברגעים קשים? כיצד מחזקים את התקווה? עצות מעשיות מעובדת סוציאלית של אגף משפחות שכולות

אובדן של אדם יקר מותיר חלל שלא ניתן למלא, וכשמדובר במשפחה שכולה האובדן הוא לרוב פתאומי ומלווה בתחושות עמוקות של צער עמוק, געגוע, כעס ולעיתים גם אובדן הדרך. החיים שהיו מוכרים משתנים באחת, והעולם עשוי להיראות חסר משמעות וצבע.

בתוך הכאב העמוק והמורכב, עולה שאלה מהותית: כיצד אפשר להמשיך הלאה? איך להתמודד עם הריקנות? האם יש דרך למצוא תקווה ומשמעות בחיים גם לאחר אובדן כה משמעותי? ומה יכול לעזור לשמר את התקווה בתוך המציאות החדשה והמורכבת? שאלות אלה ועוד עולות אצל אנשים שרבים שאיבדו את יקיריהם וחוזרות בתקופות שונות של החיים.

כעובדות סוציאליות באגף משפחות, אנחנו מלוות משפחות שכולות כבר שנים רבות. ראינו מקרוב את הקשיים, אך גם את הכוחות העצומים והדרכים המגוונות שבהן אנשים מוצאים נחמה ומשמעות. בשורות הבאות נשתף כמה מהתובנות שצברנו בדרך, ואולי הן יוכלו להאיר פינות חשוכות גם בדרך שלך.

תקווה בהקשר של אובדן

תקווה בהקשר של אובדן לא מתייחסת לציפייה שהכאב ייעלם או שהחיים ישובו להיות כפי שהיו, אלא לאמונה שיכול להיות טוב גם בתוך המציאות החדשה והמורכבת. כלומר, לאפשרות לבנות חיים בעלי משמעות לצד האובדן והזיכרון.

מניסיוננו המקצועי, החור בלב נמצא שם תמיד, אבל מסתגלים לחיות איתו. אם בהתחלה הוא מחלחל לכל פינה בנפש, בהמשך - החור נשאר, ואפשר ללמוד כיצד למלא את החיים לצדו. אנחנו מסבירות למשפחות שזה קצת כמו קטוע יד, גם עם פרוטזה הוא קטוע יד. אצל משפחות שכולות, החור נשאר תמיד.

התפיסה העדכנית של אבל ושכול

בעבר התייחסו לתהליך האבל כאל תהליך שמתפתח בסדר עקבי וחד-כיווני בעל 5 שלבים מוגדרים, שמכונה: "חמשת שלבי האבל" - מודל שפיתחה הפסיכולוגית אליזבת קובלר-רוס. 
עם השנים, ההבנה המקצועית העמיקה והתרחבה. מחקרים וניסיון קליני הראו שתהליכי אבל הם יותר מורכבים ואינדיבידואליים מכפי שחשבו בעבר. הטיפול באובדן ושכול התפתח מהבנה שטחית יחסית לעבר תפיסה רב-ממדית של חווית האבל.
התפיסה העדכנית רואה באבל תהליך מורכב יותר ומתייחסת ל"מודל הדו-מסלולי של אובדן ושכול", אותו פיתח פרופ' שמשון רובין מאוניברסיטת חיפה. מודל זה מתייחס ל-2 תהליכים מקבילים:

  1. השפעות האובדן על התפקוד היום-יומי: ציר תפקודי שמתייחס ליום-יום, ועל כך שלפעמים הולכים צעד אחד קדימה ושניים אחורה.
  2. הקשר הבינאישי עם האדם שנפטר: קשר שממשיך להתקיים גם אחרי האובדן. קשר זה הוא אינסופי, מתפתח ומשתנה לאורך הזמן.

גישה זו נותנת לגיטימציה למגוון רחב של דרכי התמודדות ותגובות, ומכירה בכך שכל אחד ואחת מתמודדים באופן אישי וייחודי עם האובדן.

הקשר הטיפולי כמקור לתקווה ותמיכה

לליווי המקצועי יש תפקיד משמעותי בתהליך ההתמודדות עם האובדן. הקשר בין הצוות הטיפולי לבין המשפחות השכולות הוא עוגן ומקור לתקווה.

בתהליך הטיפולי מאפשרים מקום לא שיפוטי לביטוי לכאב ולצער, אך גם עובדים על זיהוי ה"יש" בחיים, על התמקדות בנקודות האור הקטנות וההישגים היום-יומיים, שלעתים נראים מובנים מאליהם. תמיד חשוב להזכיר למשפחות שכשאדם מאבד אדם קרוב ומצליח לקום בבוקר מהמיטה - זו הצלחה ראויה להכרה.

הקשר הטיפולי מאפשר את המשך הליווי גם שנים רבות לאחר האובדן, ופותח מרחב בטוח להתמודדות עם אירועים משמעותיים: החג הראשון, יום ההולדת הראשון, ועוד אבני דרך רבות בחיים.

לחיות לצד האובדן

ההתמודדות עם האובדן היא תהליך אישי ופנימי, וכל אדם מוצא את הדרך המתאימה. אין דרך אחת נכונה, ודווקא הגיוון באסטרטגיות ההתמודדות הוא שמאפשר לכל אחד ואחת למצוא את המסלול הנכון. אלו כמה מהדרכים המומלצות:

  • לקחת כל יום ביומו: להתמקד בהתמודדות עם היום הנוכחי, בלי לנסות להתמודד עם כל העתיד בבת אחת.

  • להתמקד בהצלחות קטנות: לזהות את ההצלחות הקטנות שקורות לך בדרך, ולבנות מהן את המשך חייך.

  • לשאוב השראה מאחרים: משפחות שכולות טריות מביעות פעמים רבות רצון לדבר עם משפחות שכולות ותיקות, כדי להבין מה מצפה להן. השיתוף וחווית המפגש עם אחרים שעברו אובדן דומה מספקת נחמה, תחושת סולידריות, תקווה ופרספקטיבה. 

  • לתת מקום לכל קשת הרגשות: בתהליך האבל צצים לפעמים רגשות מורכבים שעלולים להרגיש כ"לא מתאימים", כמו כעס, הקלה, אשמה, או אפילו צחוק ושמחה ברגעים מסוימים. חשוב להכיר בכך שכל הרגשות הם חלק לגיטימי מתהליך ההתמודדות הפנימי שלך. קבלה עצמית של מגוון הרגשות, ללא שיפוט וביקורתיות עצמית, תאפשר לעבד את האובדן בצורה בריאה יותר. הקושי הוא קודם כל מול עצמנו והציפיות שלנו מעצמנו, עוד לפני המפגש עם הסביבה.

התמודדות עם הסביבה והציפיות החברתיות

מעבר לעבודה הרגשית הפנימית, קיים אתגר נוסף: המפגש עם העולם שבחוץ ומערכת היחסים המורכבת עם הסביבה. לאחר אובדן, החברה מסביב עשויה להציב ציפיות לגבי "איך נכון להתאבל", למשל: כמה זמן לשבת בבית, מתי לחזור לעבודה, איך להתנהג באירועים משפחתיים.

כדאי לזכור קודם כל שהאנשים בסביבה רק רוצים לעזור. בפועל, לפעמים זה עלול לחנוק. חשוב לדעת להיעזר בסביבה הקרובה, לדבר על מה יכול לעזור לי, מה מתאים לי ומה פחות מתאים.

חשוב להבין שמותר לשים גבולות:

  • לומר "לא" להזמנות לאירועים כשזה מרגיש קשה מדי.

  • לבקש מהסביבה להימנע מאמירות כמו "הזמן עושה את שלו".

  • לבטא את הצרכים האישיים, גם אם הם נתפסים כחריגים.

איזון וכבוד הדדי בתוך המשפחה

גם בתוך המשפחה השכולה עצמה עשויות להיות דרכים שונות להתמודדות ודינמיקה מורכבת. כל בן ובת משפחה חווים את האובדן בדרך ייחודית, ולכן גם דרכי ההתמודדות שונות זו מזו. האב עשוי להתכנס בשקט, האם יכולה לרצות דווקא לדבר ולשתף, האחים עשויים להגיב בדרכים אחרות - וכל זה לגיטימי.

פעמים רבות מתעורר אתגר מיוחד סביב ימי זיכרון ואירועים משמעותיים, כאשר מתעוררים צרכים מנוגדים בתוך המשפחה, למשל: זוג הורים שכל אחד מהם רוצה להתמודד עם יום הזיכרון באופן שונה - אחד רוצה לקיים אירוע זיכרון ולהזמין אורחים הביתה, והשני מעדיף להסתגר ולהיות לבד.

מורכבות נוספת יכולה להתעורר בין חלקים שונים של המשפחה המורחבת. לדוגמה, בין אלמנה לבין הורי החלל עשויות להיות השקפות שונות על דרכי ההנצחה או על החינוך של הילדים היתומים. האלמנה עשויה לרצות להמשיך הלאה ולבנות חיים חדשים, בעוד הורי החלל עלולים לחשוש שהזיכרון ייפגע או שהקשר עם הנכדים יתרחק. מצד שני, לעיתים הורי החלל רוצים להיות מעורבים מאוד בחיי הנכדים, בעוד האלמנה זקוקה למרחב ולעצמאות בקבלת החלטות לגבי משפחתה. במקרים כאלה, כל הצדדים פועלים מתוך אהבה ודאגה, אך הביטוי שלהם יכול להיות שונה מאוד.

איך לגשר על הפער?

  • תכנון מוקדם ושיתוף ציפיות: לדבר על הצרכים השונים מראש ולא ברגע האחרון.

  • פשרה יצירתית: למשל, חלק מהיום מוקדש לזמן אישי וחלק לאירוע משפחתי.

  • מתן לגיטימציה לא להשתתף: לאפשר למי שזקוק לכך לצאת מאירוע משפחתי ולחזור מתי שנוח לו.

  • פיתוח מסורות משפחתיות משלימות: למשל, יצירת "פינת זיכרון" בבית שאליה כל אחד ואחת יכולים לגשת בזמן הפרטי, לצד טקס משפחתי משותף. כך, מי שזקוק לפרטיות יכול לבקר בפינה בשעות שנוחות לו, בעוד שמי שמחפש שיתוף יכול להשתתף בעת המפגש המשפחתי.

  • תיווך על ידי אדם חיצוני: לעיתים, מישהו מחוץ למעגל המשפחה הקרוב יכול לעזור בגישור ובמציאת פתרונות.

חשוב לזכור:

כל דרך התמודדות היא לגיטימית, ושהכרה בשונות והקשבה הדדית הן המפתח למציאת איזון שיכבד את צרכי כל בני ובנות המשפחה.

מציאת משמעות ותקווה בדרך אישית

רבים מהמתמודדים והמתמודדות עם אובדן מוצאים נחמה ומשמעות בדרכים שונות. אלו חלק מהן:

  • עשייה משמעותית: תקווה יכולה לצמוח מתוך עשייה שנותנת משמעות, למשל: השתתפות בפרויקטים חברתיים, מכינות, עבודה עם בני ובנות נוער.

  • הנצחה: חלק מהמשפחות מוצאות משמעות בהנצחה לזכר יקיריהן, שהיא בעלת ערך ומשמעות למשפחה ומתחברת לערכים שאותם מסמל החלל, למשל: הקמת פרויקט חברתי, אירוח חיילים וחיילות בודדים, הכנסת ספר תורה, פעילות ספורטיבית לזכרו ועוד.

  • חיבור מחודש לתפקידים ותחומי חיים אחרים: בתהליך האבל, לעתים תפקידים אחרים בחיים מספקים עוגן ומשמעות, כמו: להיות הורה לילדים אחרים במשפחה, לחזור לעבודה משמעותית, להתמקד בתחביב כלשהו ועוד. תפקידים אלה הם לא "הסחת דעת" מהכאב, אלא תזכורת שגם בתוך האובדן, החיים ממשיכים להכיל היבטים של משמעות ואחריות.

  • מציאת מרחבים בטוחים לביטוי ושיתוף: מעבר להכרה פנימית ברגשות, יש חשיבות רבה ליצירת מקומות ומצבים שבהם אפשר לבטא ולשתף את החוויות והרגשות. זה יכול להיות דרך שיחות אישיות עם אדם קרוב, השתתפות בקבוצת תמיכה של בני ובנות משפחות שכולות שמארגן אגף משפחות, כתיבת יומן, או יצירה אמנותית. מתן אפשרות לביטוי אותנטי של הכאב, בסביבה מכילה ותומכת, היא צעד משמעותי בתהליך עיבוד האובדן.

לא לבד בדרך

חשוב לזכור שאינך לבד בדרך המורכבת הזו. אגף משפחות נמצא לצדך בכל שלב - בתקופה הראשונה הקשה, ובהמשך הדרך, גם שנים רבות לאחר האובדן.

העובדים והעובדות הסוציאליים של האגף מלווים משפחות מזה עשרות שנים, ורואים בכך שליחות אמיתית. אנחנו כאן כדי לעזור למשפחות בהתאם לרצונן, לפי בחירתן ובקצב שלהן.

סיוע ותמיכה

לשאלות נוספות, להתייעצות ולליווי מקצועי אפשר לפנות אל:

  • הקו החם של ער"ן בטלפון: 1201 או בוואטסאפ: 052-8451201.

  • לקביעת פגישה עם עובד או עובדת סוציאליים אפשר לפנות למחוז הקרוב למקום המגורים.

  • מידע נוסף על קבוצות תמיכה וסיוע נפשי